חומרה שלא שמענוה מעולם |יוסי גרינפלד

לדרישתם של בתי הדין מן המתגיירים להתחייב מראש לקיים את כל המצוות אין מקור בהלכה. המצער הוא שאפילו רבני הציונות הדתית לא מעִזים לצאת כנגד החומרה הזו

לפני מספר שנים פגשתי בפלוגת המילואים חייל צעיר, עולה מחבר העמים. תוך כדי שיחה הוא סיפר שהשתתף בקורס “נתיב“ בצבא, אך לקראת הסוף נרתע מלסיים את תהליך הגיור בשלמותו.  כששאלתי אותו מדוע, הוא הסביר שידוע לו שבפני בית דין הוא חייב להצהיר על התחייבות גורפת לשמירת כל מצוות התורה – ועם כל הרצון שלו לקבל עליו יהדות, ללמוד ולהתקרב, הוא לא יכול להצהיר הצהרה כל כך גורפת.

מבדיקה שערכתי התברר לי כי מזה מספר עשורים בתי הדין בארץ אינם מסתפקים בנוסח הגיור הנזכר בגמרא, ברמב“ם ובשולחן ערוך, אלא דורשים מהמתגייר הצהרת התחייבות בזו הלשון: “אני מקבל על עצמי לשמור ולקיים את כל מצוות התורה ואת כל מצוות החכמים ואת כל המנהגים הטובים של עם ישראל, ואני מאמין בה‘ אחד“. ההנחה העומדת בבסיס נוהג זה היא שהליך הגיור משמעו התחייבות גורפת, מפורטת ומפורשת, לשמירת כל המצוות. כיוון שלשון הרמב“ם והפוסקים, הנמנעים לדרוש הצהרה גורפת שכזו, מוכרת לי היטב, תמהתי כיצד צמח לו נוהג זה.

לפני מספר שנים עמד הרכב דיינים בראשות הרב אברהם שרמן ותקף במילים חריפות את בית דינו של הרב דרוקמן, משום שנמצאו גרים שכעבור שנים עלה לגביהם חשד שאינם מקפידים על שמירת כל המצוות. פסק דינם התבסס על ההנחה כי “קבלת מצוות“ פירושה התחייבות לשמירה עתידית של המצוות. הם דחו כלאחר יד את העמדה המקלה המסתפקת ב“קבלת מצוות“ עקרונית, למרות שזוהי העמדה השלטת בשדרת הפוסקים במשך הדורות.

נרתעים מלסיים את התהליך בשלמותו. כיתת גיור
צילום: פלאש 90

הודעה ולא קבלה

בסוגיות השונות בבבלי העוסקות בגיור לא נמצא כלל הביטוי "קבלת מצוות". הגמרא במסכת יבמות מזכירה מושג אחר, "הודעת מצוות": "ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות… ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. קיבל – מלין אותו מיד". בהמשך מסבירה הגמרא כי מטרת "הודעת המצוות" היא לבחון האם הגר יירתע ויחזור בו מהליך הגיור או שמא יחליט להמשיך. כך בלשון הגמרא: "ומודיעים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות – מאי טעמא? דאי פריש נפרוש". במילים אחרות, הדיינים מודיעים למתגייר קצת מהמצוות והגר מחליט האם הוא מעוניין להמשיך בגיור או לפרוש בגלל כובד העול הכרוך בכך.

מהיכן הגיע אפוא המושג "קבלת מצוות"? המקור לכך הוא כנראה בדברי התוספות במסכת יבמות הדנים בהלכה המצריכה שלושה דיינים במהלך הגיור. לאחר בירור הלכתי הם מגיעים למסקנה: "האי דבעינן שלושה, היינו לקבלת המצות אבל לא לטבילה". מכאן הפך הביטוי "קבלת המצוות" לשגור בפי הפוסקים.

על רקע דברי הגמרא המדברים על "הודעת המצוות" נראה בפשטות כי משמעות הביטוי "קבלת המצוות" בדבריהם היא הסכמה (= קבלה) של הגר להתגייר למרות עול המצוות שהודיעוהו. דבר זה מפורש בסוגיית הגמרא, הפותחת בהודעת המצוות: "ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות…", ומסתיימת בהסכמת הגר להתגייר למרות זאת: "קיבל – מלין אותו מיד". פירוש הביטוי "קיבל" הוא אפוא "הסכים להתגייר", ומכאן משמעות הביטוי "קבלת המצוות".

קו זה ממשיך בסגנון כזה או אחר אצל גדולי הפוסקים. אצל אף אחד מהם לא נמצא כי קבלת המצוות הינה התחייבות גורפת לשמירת כל המצוות. כך לדוגמה מגדיר הרמב"ם את הגיור (הלכות איסורי ביאה יג, ד):

כשירצה הגוי להיכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה, ויקבל עליו עולתורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן.

הגיור כאן מתואר בלשון כללית: "כניסה לברית" ו"קבלת עול תורה". המושג "קבלת עול תורה" תואם היטב את המציאות ההלכתית של "הודעת המצוות" המוזכר בגמרא, היינו שהמתגייר עומד בפני בית הדין, שומע את "הודעת המצוות" ומביע הסכמה לקבל עליו את הגיור, למרות העול הכבד.

גם הרמב"ן מפרש את הביטוי "קבלת המצוות" כהסכמה של המתגייר להמשיך בגיור, ואלו דבריו (יבמות מה, ב): "מי שהודיעוהו מקצת עונשין של מצות ומתן שכרן, וקיבל עליו בבית דין לטבול ולמול, אם הלך ומל וטבל שלא בפני בית דין – הרי זה כשר". "קבלת המצוות" כאן פירושה הסכמה לסיים את השלבים האחרונים – טבילה ומילה – למרות המודעות לעול המצוות ועונשן.

השולחן ערוך מזכיר אף הוא את הביטוי "קבלת המצוות" כאשר הוא מציג את שיטת התוספות, שנוכחות שלושה מעכבת בדיעבד רק בהודעת המצוות ולא בטבילה:

כל ענייני הגר, בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה בין הטבילה, צריך שיהיו בג' הכשרים לדון, וביום. מיהו דוקא לכתחילה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני שנים … הוי גר, ומותר בישראלית. חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלושה.

דקדוק בלשון ההלכה מלמד כי הביטוי "קבלת המצוות" זהה לביטוי "להודיעו המצוות לקבלם" ומתאים בדיוק ללשון הגמרא: "ומודיעין אותו מצוות קלות… וחמורות… קיבל – מלין אותו מיד". מכאן אפוא שקבלת המצוות פירושה הסכמה להתגייר למרות המודעות לעול המצוות.

חשש לרמאים

מנין אם כן צמחה החומרה הדורשת התחייבות לשמירת כל המצוות? פוסקים שונים המצדדים בעמדה זו הסתמכו על תשובה מפורסמת של הרב שלמה ליפשיץ, שהדגיש כי "הודעת המצוות" אינה מעכבת בגיור ואילו "קבלת המצוות" מעכבת. מכאן הם הסיקו שקיימת הבחנה בין תפקידו של בית הדין להודיע את המצוות (שאינו מעכב) לבין חובתו של הגר להתחייב בלבו לקבל, היינו לקיים את המצוות. אלא שעיון מדוקדק בתשובתו המלאה של הרב ליפשיץ מבהיר שדבריו הובנו בדיוק להיפך מכוונתו. הרב ליפשיץ אכן מבחין בין "הודעת המצוות" ל"קבלת המצוות" אלא שהבחנה זו לא באה להחמיר אלא להקל. נביא את דבריו (שו"ת "חמדת שלמה" יורה דעה סימן כט):

נראה לעניות דעתי דקבלת המצוות והודעת המצוות שני עניינים הם. דקבלת המצוות היא בסתם שקיבל עליו ליכנס בדת יהודית – דזה הוי ממילא קבלת המצוות, והודעת המצוות הוא להודיע לו עניין המצוות… וכן שכרן ועונשן… וזה אינו מעכב. ולעולם בקבלת המצוות בסתם מעכב, דזהו עיקר הגירות שנכנס לדת יהדות… וצריך לומר דעיקר הגירות הוא שעזב עמו וא־לוהיו ובא להסתופף תחת כנפי השכינה וקבל עליו דת ישראל ליכנס בקהל ה', ועל זה נופל לשון גירות… וטבילה לחוד מהני – דטבילה הוי ממילא קבלת המצוות.

הרב ליפשיץ נדרש למציאות הלכתית של גיורת שלא עמדה כלל בפני בית דין ל"הודעת המצוות", ורוצה להתגייר אך ורק על סמך טבילה. על כך אומר הרב ליפשיץ שכיון ש"הודעת המצוות" אינה מעכבת, ניתן להסתפק בטבילה לחוד שהיא לבדה נחשבת כ"קבלת מצוות בסתם". אם כן, הרב ליפשיץ מפרש את המושג "קבלת המצוות" באופן כללי כהסכמה להיכנס ל"דת יהדות". בשום שלב אין הרב ליפשיץ מדבר על דרישה להתחייבות מפורשת לשמירת מצוות בעתיד.

את הגישה המחמירה בגיור נימק הרב איסר יהודה אונטרמן במצב הבעייתי שבפניו עמדו רבנים במערב אירופה בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. בשו"ת "שבט מיהודה" (שער חמישי) הוא מבחין בין גיורים לגיטימיים שנועדו לנתק גרים מתרבותם הקודמת ולהטמיע אותם בקרב החברה היהודית ובין גיורי סרק של זוגות שכל כוונתם היא להיטמע בחברת הגויים, ועבורם הגיור אינו אלא אמצעי לסמא את עיני ההורים כדי שלא ינשלו אותם מקרבתם ומירושתם. גם הרב משה פיינשטיין מתמודד בשו"ת שלו עם מקרה דומה, בנוגע לגיורת שרוצה בכנות להיטמע בעם ישראל אך אינה מקבלת על עצמה לשמור את הלכות יום טוב. הרב פיינשטיין מבחין בינה ובין גיורי השקר:

דלא דמי כלל למה ששמעתי מאבא הגאון זצ"ל על אלו דמתגיירין כדי שיתרצו הורי הבן או הבת להנישואין שהנושא או הנישאת לא היו מקפידין על זה שאינם שומרי תורה, ורק בשביל רצון ההורים הוא הגרות שהוא כאנן סהדי שהוא לרמות את ההורים ואינה קבלה, אבל זו שגיירה בעצמה בלא שום עילה אלא לשם שמים שהיא קבלה גמורה אינה כלום מחשבתה בלב שאינה מקבלת איזה מצוה שלכן היא קבלה גמורה.

כמובן שהמצב היום במדינת ישראל הפוך מאותה מציאות שאיתה התמודדו רבני חו"ל. הגרים כיום הינם דוברי עברית ומשרתים בצבא. החלטתם להתגייר היא ביטוי לרצונם להעמיק את ההיטמעות שלהם בתוך עם ישראל על ידי קבלת "דת יהדות".

הרב חיים דרוקמן.
צילום: מרים צחי

הרב ישראל רוזן.
צילום: מרים צחי

סחף דתי־ציוני

מערבולת החומרה בנושא הגיור סחפה לתוכה זה מכבר את רבני הציונות הדתית, אשר בחלקם תומכים במפורש בעמדה המחמירה וברובם הגדול מתכופפים וחוששים לצאת חזיתית כנגדה. המצב העגום שבו ישנם כיום במדינת ישראל למעלה מ־300 אלף עולים מחבר העמים מועמדים לגיור, ושיעור הגיורים מדי שנה עומד לדאבוננו על כחצי אחוז ממספר המועמדים, aמחייב התמודדות איתנה על קיום הגיור לפי עיקר הדין, מבלי להתכופף בפני חומרות שהבסיס שלהן הוא אידיאולוגי יותר משהוא הלכתי.

הרב ישראל רוזן, שעוסק רבות בסוגיית הגיור ואף עמד בראש מִנהל הגיור, יישר קו עם העמדה המחמירה ופירש את המושג "קבלת המצוות" כהתחייבות לשמירת המצוות (תחומין כ"ג). הוא הרחיק לכת ועמד בראש הרכב דיינים שהוציא פסק הלכה הפוסל גיור של אישה שעברה את כל הליך הגיור, והתברר בדיעבד שאינה מחויבת לשמירת מצוות בפועל. לעומתו, הרב שלמה דיכובסקי, ששימש שנים רבות דיין בבית הדין הגדול, חלק על הרב רוזן והביע עמדה ברורה שעל פיה "קבלת המצוות" היא קבלה כללית ועקרונית של התורה (תחומין כט). הוא שלל מכול וכול את האפשרות לביטול גיורים למפרע ובעניין זה המשיך בקו שנקט הרב אונטרמן, שכתב על הניסיון לבטל גיורים למפרע: "וזה דבר תמוה מאוד שלא שמענוהו מעולם".

 לפני מספר שנים, זמן קצר לאחר שהתפרסם פסק ההלכה המשמיץ נגד הרב דרוקמן, נכחתי בכנס תמיכה ברב דרוקמן שנערך בישיבת "אור עציון", בנוכחות רבנים שונים, ביניהם הרב יעקב אריאל והרב אהרון ליכטנשטיין. המחזה היה צורם. בזה אחר זה עלו רבנים מוכרים לדבר וכל מה שהיה להם לומר כתגובה לדברי החירופין כנגד הרב דרוקמן ובית דינו היה דברי חיבה כלפי האיש – מבלי להתייחס ולו במילה לגופו של עניין. הרב אריאל הפליג בשבחו של הרב דרוקמן וסיפר על זיכרונות כחניך שלו ב"בני עקיבא" אך נמנע בהפגנתיות להתעמת בצורה כלשהי עם העמדה המחמירה של הרב שרמן שפסל גיורים של מי שהתברר למפרע שאינם מקפידים על שמירת המצוות בפועל. הרב ליכטנשטיין קבל באותו הערב על הפגיעה האנושית בגרים ועל חוסר החמלה כלפיהם באופן שבו התפרסמו הדברים, אך נמנע בכל דרך שהיא לומר שהוא חולק על עמדתו ההלכתית של הרב שרמן.

לנוכח החולשה שבעמדה המחמירה, קשה להבין כיצד נסחפנו למציאות שבה בתי הדין מתעלמים מעיקר הדין. בימים שבהם עסוקים רבות בשאלת המינוי למשרת הרב הראשי, ראוי לשאול האם יש מי מבין המועמדים שיש לו יכולת להחזיר הלכה למקורה בעניין הגיור.  בשורה הלכתית משמעותית לא יצאה מפיהם של המועמדים למשרה. נדמה כי אם לא תקום בדורנו אישיות תורנית בעלת שיעור קומה ותעמוד בנחרצות על החובה לקיים גיורים על פי עיקר הדין, אנו עלולים לקבור ההזדמנות לגיור בקנה מידה לאומי.

יוסי גרינפלד הוא איש חינוך ומהל חט"ע בתיכון ארץ הצבי בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' סיון תשע"ג, 10.5.2013